<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף כח:</h2>
דין לחזקת הבתים. מניין לחזקה שהוא שלש שנים. מצינו בירמיה שקנה [מן] חנמאל שדהו, וכתב שטר מכירה ואמרו לו (שתתו) [שתתן] אותו בכלי חרס. וקיימא לן דנבייא עומד באותו המעשה בסוף השנה התשיעית לצדקיה, נמצא שהחזיק בקניינו שלש שנים. וכן הדין.
<h2>דף מד:</h2>
מצאתי בתשובות הגאונים, שאילה מה (שכתוב בין) [שכותבין] בשטרות ובמתנות ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי, מי שאין לו קרקע בזמן הזה [האיך] יכתוב וכמאן דאית ליה [קרקע] דמי, שאין לך כל א[חד] ו[אחד] [מישראל] שאין לו קרקע בארץ ישראל. שהרי גויים שהחזיקו בה אין להם חזקה, דקיימא לן [סוכה ל' ע"ב] דקרקע אינה נגזלת, וארץ ישר[אל] בחזקתינו עומדת לעולם. א[ף] ע[ל] פ[י] שאין אנו שולטין בה. והאומר משום ד' אמות קברו לא דבר הוא. ושיבוש הוא בידם. דמצינו [ב]ברייתא היא בכתובות [פ"ד ע"א] [דהמוכר] קברו ומעמדו אינו מכור וחוזר לבני משפחה.
וששאלתם הנותן מתנה לחבירו ואגב קרקע, ויש לו קרקעות צריך לעיין אותו מקום אם לאו או דין שיאמר ארבע אמות סתם ואינו צריך לעיין. כך ראינו כי אינו צריך לעיין. ואם לא עיין ואמר סתם יוכל זה הנותן לו מתנה לגבות את אותו קרקע [ו]לגבות מה שניתן לו על גביו דאמר רבה אקני ליה מטלטלי דאינון טפילה ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא, אבל אמר לו נתתי לך חצי שדי או מכל שדותיי שבמקום פל[וני] ד' אמות אני נותן לך משמר ביניהם ונותן לו מה שפירש לתת לו הרי זה עיין כמו שמפורש בתלמוד. כללו של דבר מה שיכול לגבות זכה בו ובמה שניתן לו על גביו, אבל לעניין הרשאה שהיא אדרכתא א[ף] ע[ל] פ[י] שלא יעיין אדם אינו חושש. ובלבד שלא יאמר לו הנתבע את לאו בעל דברים דידי את, הוא תיקנו רבותי[נו] ארבעה אמות א[ף] ע[ל] פ[י] שאין לו קרקע מסיום שם מיכן אמרו רבותינו על כל ארבע אמות שיש לו לאדם בין לענין שבת בין לעניין מציאה ואפי[לו] במותו של אדם יש לו ארבע אמות שהיא קבורה. ולפיכך מי שיש לו חוב על חבירו שהוא במדינה אחרת יכול להרשותו לומר לו נתתי לך ארבע אמות א[ף] ע[ל] פ[י] שאין לו.
<h2>דף פד:</h2>
דין המכירה. אם מכר אדם לחבירו חטים או שעורים או יין או שמן ולא משכם א[ף] ע[ל] פ[י] שמדדם, יכול המוכר לחזור בו. ואם משך א[ף] ע[ל] פ[י] שלא מדד קנה. וכן הדין.
<h2>דף קיא:</h2>
ואשת איש שנשתמדה ומתה, אם היתה תחת בעלה [ומתה] אם יכול לטול כתובת(ו)[ה] וכל מה שנתן לה יטול ממנה. (דכד) [דכן] כתב לה אדעתא דמשמע[א] אליה ועיקר (דידה) [דירה] בהדיה, וכיון שנשתמדה שחתה לנפשה, ואסור [ב]תשמיש המטה דיליה, (ולתת) [ולית] לה כתובה עליה כלל. אבל ירושה דילה לא ירית לה, דירוש[ת] הבעל מן ולשארו [הקרוב אליו] וירש, מלמד שהבעל יורש את אשתו, [והאי](ו) כיון דאישתמדא נפקא לה משארו, ולא ירית לה.
<h2>דף קסב:</h2>
דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר ובעל פה. ודשאילתון (מהשנים) [מה שנים] נמצא אחד מהם קרוב או פסול עידותן בטילה וכו' אמר ר' יוסי ב[מה] ד[ברים] א[מורים] וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ורבא אמר רב נחמן הלכה כר[בי]. הילכת[ה] כר[בי] או כר' יוסי. והיכא דאיכא שטרות דחתימין עליה תרי סהדי וחתים [עליו] נמי קרוב, מי פסיל ליה, והא תנן (מילהו) [מילאהו] בקרובין כשר. או דילמא האי (גמר) [בשטרא הוא], (דבאי זה צד) [אבל] היכא דמסהד[י] בתוך כדי דיבור בעל פה היכין מתוקמא [בשאר]. הכי[ן] חזינן (ד)[ב]שמעתא דגט פשוט, עידות (ד)[ב]שטר דקאמרינן (מילהו) [מילאהו] בקרובין כשר, והאי (ד)באי זה (צה) [צד] בעידית דעל פה, וא[ף] ע[ל] ג[ב] דר' יוסי פליג בין דיני ממונות לדיני נפשות, דאמר בדיני ממונות (התקיים) [תתקיים] עדותן בשאר, אפי[לו] הכי הלכה כר[בי]. חדא דקא פסיק רב נחמן כוותיה, ורב נחמן בתרא (ההוא) [הוה], והלכ[תה] כבתראי, ועוד [משום] דקא מסייע קרא, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים [יקום דבר.] הוה ליה לקרא למיכתב על פי ג' עדים או על פי שנים עדים, דהכי אורחא, למה אמר [הכתוב] על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים, חד מן טעמי, להקיש שלשה לשנים, מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עידותן בטילה, אף שלשה נמצא [אחד מהן] קרוב או פסול עידותן [פסולה ו]בטלה, ומניין אפי[לו] מאה עדים, ת[למוד] ל[ומר], עדים, ולא מיפלג בין דיני ממונות לדיני נפשות כר[בי]. ו[כ]ר' יוסי מוקי[ם] ליה בדיני נפשות אבל בדיני ממונו[ת] אמר (התקיים) [תתקיים] עידותן (כשאר) [בשאר]. הלכך מן הלין טעמי הנ"ל הלכה כר[בי].
<h2>דף קעה:</h2>
וששאלתם שמעון שהוציא על ראובן כתב ידו וחקוק בסיפיט של ראובן, אני ראובן יש לשמעון אצלי כך וכך, מה עליו אם יכפור בו ובכתב ידו, שאומר לא כתבתים מעולם, או אם יאמר ודאי כתב ידי הוא אבל שוחק הייתי ומתעסק בעלמא, [או] אם יאמר לו אמת היה ופרעתיך. כך ראינו, אם כופר בכתבו ויוכלו בית דין להחזיק כתב ידו משטר אחר או מן כתב דעלמא שמא כתבו לפני אחרי(ו)[ם], הרי זה חייב לשלם. ואם יאמר כתב ידי הוא ופרעתיו הרי זה נשבע על זה ונפטר. א[ף] ע[ל] פ[י] שזה אומר לו שטרך בידי מאי בעי ושבועה דרבנן. ואם יש בשטר נאמנות יכיל למימר ליה, כתבך בידי מאי בעי. [ו]אם אמר לו, בדרך מתעסק הייתי ובדרך שחיקות היה, לאו כל כמיניה שאין דרך בני אדם לשחוק בכך. ומי ששחק בכך איהו אפסיד נפשיה. וכך מעשים בישיבות בכל יום.
